הצום: כשדופק מהיר מחכה לבאות

כשנפגשנו לראשונה הוא ביקש לנשק אותי לאחר שסרבתי שילחץ את ידי.
הוא צחק.
המזכירה שלו פחות.
את המנהל שלי זה הלחיץ שמא אתלונן על הלקוח ותהיה בעיה בפרויקט.

אני לא א' ממשרד התחבורה ולא ג' מבית הנשיא.
אני אחת מאלף שהוטרדה מינית מאיש בעל סמכות במדינה הזו, במערכת הבנקאית ליתר דיוק.

נשיקה נשמעת כמו דבר קל רק בגלל שיש רגילות בכפייה פיזית ואונס כבר אינו מזעזע אלא אם כן זה על רקע לאומני.

משהו מתמוטט במדינה הזו, הנשמות צועקות והלב שבור מאוד. הפתרונות היחידים שמציעים לנו הם החלפת השלטון באותם האנשים  ב ד י ו ק  רק בהרכב שונה.
"מושחתים/אנסים/ גנבים/ שקרנים", הזהות השקרית שלכם נמאסה עלינו.

צריך לנקות את המוח ולחשוב מחדש – מי אני ולאן אני הולך ומה לע***ל קורה בחיים האישיים – הציבוריים – יהודיים – פרטיים של כולנו. לשם כך יש להניח בצד את כל מה שניזונים ממנו באופן רגיל – ולצום.
לצום מאוכל, משטיפת מוח של שנאה, של מיניות לא מכוונת נכון.
מהפגזה של סיילים ומתקפת קניות.
מאטימות הלב מצער שקורה אצל השני, אלימות כלפיי נשים ובעיקר מהתפיסה המוטעית שלנו, שאין בידינו לשנות דבר ו"ככה זה".

על גדות הנהר השוצף הזה, הלב של כולנו מחולל מחוסר כבוד הדדי ואז מה הפלא שבאים לרצוח בנו? לצערי, חלקנו חושבים שיש חיים ששווים יותר ויש מי שחייהם שווים פחות. ע"ע הפסקת נשימה ארוכה לטובת סיקור הפעילות של המחבל בתל אביב לעומת המשך עסקים כרגיל עם הודעות בזק על פיגועי רציחה בהתנחלות.
אין דבר כזה דם ששווה יותר.
כולנו אחד.
ואת כולנו רוצים להשמיד תדיר, במיוחד בעת הזו האיומים מבית ומחוץ.
פשוט אנחנו עסוקים מדיי בסיילים, בפחדים ובחיים הרגילים בהם הקטינו אותנו במקום להרים את קומתנו.
לנוכח המצב העכשווי בכל תחומי החיים, אסור להלחץ. צריך – להתרגש.
יש בכוחנו לשנות.

משהו עומד לקרות וכל אחד מאיתנו יקח בזה חלק, להכרעה טובה או להיפך.
בבקשה – תבחרו באופציה הראשונה.

אז מה עושים?
עוצרים.
מתבוננים.
חושבים.
צמים כדי לחיות מחדש. חיים שראוי לחיות. חיים של זהות אמיתית, מכבדת, מכילה, בעלת תקווה וחמלה.
קבוצה גדולה שחושבת זהה משפיעה על המחשבה/ תודעה/ אנרגיה של הקולקטיבית באופן שיוצר מציאות שונה (מחשבה יוצרת מציאות).

מה זה הרעיון הזה?

לא המצאתי.

זה רעיון שכבר הוכיח עצמו.
כשהמן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, באשמה שהם מפורדים ובשטויות ושנאה עסוקים, אסתר ביקשה "צומו עליי 3 ימים" וגם היא ונערותיה צמו.

גם לפני כ3 שנים ערכנו צום דומה במהלכו 2,000 איש צמו, יום ולילה, ללא נפגעים.

רגע, אפשר עוד פרטים?
בהחלט – זה אתר הצום, צום 3 ימים.

כמה אתם עכשיו?
למעלה מ-10,000 אנשים הצטרפו אלינו, תומכים מסכימים עוצרים מתבוננים מתאחדים.
חיים.
חיים שראוי לחיות. חיים של כבוד הדדי ובנייה מחודשת.
אני מתרגשת לקראת הבאות.
סוף סוף חיים של כבוד הדדי, חיים שראוי לחיות.

אם נצליח להפוך את המציאות – נחי'ה.

תצטרף אלינו, כי אם לא… מה נוכל לומר לעצמנו אחרי השואה?

image

מודעות פרסומת

מוגן: שקיעה שכזו: להאמין שזו לא המטרה אלא הדרך. ותוך כדי, לכווץ את שרירי רצפת האגן

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סיפור רומנטי, כן

השם ממלא את העולם באהבה.
יש מי שמרגיש וכנגדו מי שעיניו עצומות לכך שחיים כאן רק עד 120שנה.
ניצני תחילה של חירות עמומה מתחילים במקום בו החיצוניות נשברת, קורסת אל עצמה והפנימיות מעמיקה רום.
הקדוש ברוך לא נמצא באיזה שמיים תכולים הרחק מכאן, אלא דווקא עמוק עמוק בליבנו פנימה.
הכל אחד,
כך מסתבר.
זו התחלה שעוד נדבר עליה בהחלט.


אנחנו נצחיים

הגוף זמני. הנשמה נצחית.
1.האם אשקיע מאות שקלים באיפור עכשיו? סביר להניח שלא.
2.האם אתאפר מדיי פעם?
אולי.
3.האם עליי לגור בחורבה?
אז זהו, שעליי להוות מקום מכבוד שתשרה בו קדושה. נצחיות. אהבה טהורה של כלל הבריות כולן, שהן אחד: הבורא שברא את הכל מתוכו ורק צמצם את התודעה של כל דבר.
4.אז מה זה בכלל אומר? האם להיות דוס שתקן זה הפתרון?
ננסה להסביר, האדם לא זוכר את זהותו. מי אתה אדם? אדם הראשון זכר שהוא אלוקי. אלוקות בצמצום התנהגותי. אדם מלשון "אדמה(אהיה דומה) לעליון".
מאז כל כך הספקנו לשכוח להזדהות עם הנצחיות. כיום אדם מזוהה עם עבודתו "אני מהנדס", עם גילו "אני עוד צעיר, החיים לפניי" עם המכונית שלו "אני בעלים של יגואר אספנות מודל 1967". מזוהה עם כל החיצוני לו.
רק מה הקטע? אלו בכלל לבושים.
רבינו אומר שהעולם זקוק להלבשות. אי אפשר לקלוט אור גדול מבלי לצמצם אותו קודם ולהסתיר ממנו את ההארה הגדולה.
בדיוק כמו ההסתרה על האדם. אפשר לגדל ילד ולומר לו שהוא אלוקי? לגלות לו שהפואנטה היא להזדהות עם הנשמה ולא עם הגוף? עם הרצונות לאיחוד ולא עם הרצונות להתכנסות עצמית ופירוד? לא בדיוק. יש ניסיונות לזה אך הם עדיין ליד, מאחר ואי אפשר להעביר דעת גדולה כזו מבלי לבוש של גיל, מגדר, מקום מגורים וכו.
בחב"ד מלמדים את הילדים שיש להם "נשמה אלוקית ונשמה בהמית" ושהם "חלק אלוק ממעל ממש". מה זה אומר?
מה זו אלוקות?
איך ולמה הכל נברא?
כך מגדיר זאת האר"י הקדוש בספרו עץ החיים.

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא… וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו (אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות…) והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא
ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית…"

שמעתי בשם רבינו שכל "דע" הוא השגה, קבלת תובנה מעולם האצילות. כלומר מעולם רוחני גבוה שאין בו פגמים. שבו גם העוונות נהפכים לזכויות.
"טרם" אינו מושג של זמן במובן של קודם ואחכ. אלא במובן תהליכי.
אז טרם האצלת ובריאת הנבראים היה אור אינסופ, הוא הקדוש ברוך הוא, אור עליון המתפשט בכל המציאות. היה לבדו ללא נבראים כלל. הכל היה מלא באורו, אור מלשון גילוי, כשם שאור בחדר חשוך מגלה איך נראה החדר. אינסופ מלשון אין לו סופים או מחיצות או גבולות או תבניות. כל יכול.
כלומר זו אקסיומה. הנחת יסוד בסיסית ביהדות: תמיד היה כאן מישהו ותמיד יהיה.
"עלה ברצונו". עניין חשוב ביותר: הוא יישות בחירית. הוא בחר לברוא עולם. הוא רצה לברוא עולם. למה??? כדי להוציא לאור, לגילוי, את שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו. כלומר לגלות ולהוציא מכח אל הפועל את הפוטנציאל שנמצא באינסופיותו. שלימות מלשון שלם ומושלם, כולל הכל: טוב ורע, מר ומתוק, טהור וטמא. מהמסטיק שדבוק לסוליית הנעל ועד לשן הזהב של מלכת אנגליה. הכל מכל כל.
פעולותיו: כל מה שאדם עושה כאן בעולם העשייה. שמותיו: רחום וחנון, ארך אפיים וכד. איך אפשר שזה יתגלה? אלא רק על ידיי שתהיה סיטואציה בה אדם נזקק לרחמי השם, מתגלה שהוא רחום וכד.
זו הייתה מטרת בריאת העולם. לגלות מציאויות באינסוף. כלומר- זה לא החיים שלנו. זה הפעולות שלו. הגיל שלו. היגואר שלו. האיפור שלו.
והוא יתברך צמצם עצמו, הרי מה זה לצמצם עצמו והוא אינו חומר? אלא צמצם את ההכרה האלוקית חובקת הכל שלו, ובמקום הצמצום, הוא כדור הארץ וסביבותיו, ברא אדם.
עכשיו, מה חומר הגלם לבריאת האדם?
אין זאת אלא הכרה אלוקית.
מחשבה
חושבת
של הבורא בעצמו.

אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?

נחזור להתחלה.
הזהות שלנו אלוקית.
אם השם ברא את הכל אזי הוא מתבונן מבעד לעיניים האלה. שותה את הקפה שגם הוא לבוש שלו ומתפלל לאינסופיותו שתתגלה בעולם. זו המשמעות של "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד ". אנשים חושבים שימותו. ואיך זה ייתכן אם יבולע המוות לנצח? אלא שמוות זה הפסק התפתחות רוחנית, וכך הנפטר ממשיך עם מה שצבר כאן. ואילו חיים נצחיים יש רק להשם יתברך, כלומר שהכוונה שיבולע המוות הוא שתהיה התפתחות רוחנית מתמדת, מצמצום קטן ודעת קטנה ועד להזדהות כלל אנושית ועולמית עם האלוקות. זה השם אחד, שכולם ידעו שהם התגלמות של האחד.

המשך הרשומה

א' – אוהל, ב' זה בית… כ' זה. ככה זה מתחיל.

האזעקות האלה נשמעות כמו צעקה עמוקה מתוך הלב: השם יתברך, נמאס כבר מעטיפות הגלות. זה כואב. כמה עטיפות על הקדושה. רבי נתן אומר שאם אתה חושב שהגעת כדאי שתסתובב לאחור ותתחיל לחפש בשנית. כנראה שטעית.

 

מעולם לא סיפרו לי שאפשר להתעלות רוחנית. לא בצורה שאבין לפחות. לא בחפץ לב. זוכרת עת שמעתי דברים כל כך סותרים. רצון לקבל כבוד ודחייה ממנו בו זמנית. הכלי נבנה תוך כדי כך.

לפעמים יש לאדם פיצול אישיות.

השקר כ"כ עבה פשוט כי יש דברים יקרים לשמור ולהגן עליהם.

הרב הנוכחי אומר שאין אבדן ברוחני. שהכל השתלשלות של השם יתברך בעולם. צריך לא להכנס לפאניקה באזעקות. שיש במי לבטוח ובמי להאמין. השם יתברך מוביל בעצמו את הטילים. זה נדמה כמו פתאום, אך נבנה בכל כך הרבה שנים. עלמא דשיקרה ממש. והוא עבה ממש.

על השולחן

בפאתי אוקראינה הקפואה הממוקמת בליבי יש מקום ללימוד הלכה. קיצור ש"ע ואנוכי זוכים לשעה של המתקה.  עת ערב הגעתי עייפה ומנומנמת להלכות תפילין, ישובה בודדה על שולחן עץ בן 10 כיסאות פנויים. כל כך הרבה מקום. כל כך הרבה מה להספיק. איך והאם אני צריכה בכלל ללמוד הלכות תפילין? שבוע לאחר מכן, כמו נגלה לי בטעות- במקרה, ביוטיוב,  שיעור של הרב על הנחת תפילין לפי הסוד. הבנאדם ממש הדגים הנחת תפילין בשיעור. בצניעות כ"כ רבה, פיזית. בלבוש עליון מלא. עבודת השם קרובה לכל אחד ואחד מאיתנו. בפשטות. בלי צורך ברב בשביל סגידה אלא על מנת לקיים הלכה "עשה לך רב". והסתלק מן הספק. מכל מקום בו יש לך ספק ביחס לעבודת השם. מכל מקום בו הרב כופה עלייך את דעתו. מכל מקום של פורענות וכפייה.  קבוצה לוחצת. ניתוק מהעבר.

תפילה

אני מתפללת עלייך חברה יקרה שלי. שהשם יתברך ייתן לך דרך אמת לצאת מהרע אל הטוב.

ועולם כמנהגו נוהג ואזעקה לזעוק.

מתעוררת

כמעט חצות עכשיו, אבל לי זה לא חשוב.

הערב הבנתי, פתאום התנוצצה בי הנקודה. הסתכלתי לרחוק והבנתי , וכך לרגע אחד האירה בי הארת הרצון והרגשתי באמת. כמעט בכיתי באותו הרגע הקטן והמתוק הזה בו זה התחיל, אילמלא הייתי באמצע הרצאה עם בערך ארבעים אנשים ומה זה בעצם משנה?

התעוררתי. בקצב שלי, לאט לאט, בפולסים של עץ זקן שמתעורר ופועם פעם במאה שנה, הרגשתי את זה.

כל יום האדם מת עוד קצת , כך אמר הבעל שם טוב הקדוש או רבי נחמן או רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מה זה משנה, זו האמת. סוף סוף הצלחתי להבין שהזמן שלי כאן- רק מתקצר. אני את שלי אעשה, רק מלהסתכל על הנקודה הזו, שעוד מעט אני אחזור לבסיס האם וישאלו מה הבאתי. מה אספתי בימים שלי, בסיטואציות האנושיות, באסופת החיים הללו.

מה הבאתי ריבונו של עולם?, מה אני אוספת כבר עשרים ושש שנים, יום -יום, בכל ההרפתקאות האלה. מה אוכל להגיד על זה שלא הצלחתי להתעורר עד עכשיו, שלא ניסיתי בכלל?

כבר קיבלתי את המשימה ורק עכשיו אני רצה, את כל הדרך הזו שיכולתי ללכת באם הייתי מתחילה ללכת מזמן. אבל לא. לא הצליח אז.

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל"

שלא יתפחד כלל. הנשמה הגדולה של  רבי נחמן מברסלב הצליחה לאסוף אותי אליה ולהעיר גם אותי.

אבא, אני אוהבת אותך, אני בדרך, שלח לי הארה וחיבוק,

אני כל כך זקוקה לזה.
מי כמוך יודע.

לעצום את העיניים ורק להקשיב איך הלב רוטט למשמע המילים המתוקות הללו.
אני לא לבד יותר, אני בדרך הביתה.