קטגוריה: כשהדרך מתמשכת
הצום: כשדופק מהיר מחכה לבאות
כשנפגשנו לראשונה הוא ביקש לנשק אותי לאחר שסרבתי שילחץ את ידי.
הוא צחק.
המזכירה שלו פחות.
את המנהל שלי זה הלחיץ שמא אתלונן על הלקוח ותהיה בעיה בפרויקט.
אני לא א' ממשרד התחבורה ולא ג' מבית הנשיא.
אני אחת מאלף שהוטרדה מינית מאיש בעל סמכות במדינה הזו, במערכת הבנקאית ליתר דיוק.
נשיקה נשמעת כמו דבר קל רק בגלל שיש רגילות בכפייה פיזית ואונס כבר אינו מזעזע אלא אם כן זה על רקע לאומני.
משהו מתמוטט במדינה הזו, הנשמות צועקות והלב שבור מאוד. הפתרונות היחידים שמציעים לנו הם החלפת השלטון באותם האנשים ב ד י ו ק רק בהרכב שונה.
"מושחתים/אנסים/ גנבים/ שקרנים", הזהות השקרית שלכם נמאסה עלינו.
צריך לנקות את המוח ולחשוב מחדש – מי אני ולאן אני הולך ומה לע***ל קורה בחיים האישיים – הציבוריים – יהודיים – פרטיים של כולנו. לשם כך יש להניח בצד את כל מה שניזונים ממנו באופן רגיל – ולצום.
לצום מאוכל, משטיפת מוח של שנאה, של מיניות לא מכוונת נכון.
מהפגזה של סיילים ומתקפת קניות.
מאטימות הלב מצער שקורה אצל השני, אלימות כלפיי נשים ובעיקר מהתפיסה המוטעית שלנו, שאין בידינו לשנות דבר ו"ככה זה".
על גדות הנהר השוצף הזה, הלב של כולנו מחולל מחוסר כבוד הדדי ואז מה הפלא שבאים לרצוח בנו? לצערי, חלקנו חושבים שיש חיים ששווים יותר ויש מי שחייהם שווים פחות. ע"ע הפסקת נשימה ארוכה לטובת סיקור הפעילות של המחבל בתל אביב לעומת המשך עסקים כרגיל עם הודעות בזק על פיגועי רציחה בהתנחלות.
אין דבר כזה דם ששווה יותר.
כולנו אחד.
ואת כולנו רוצים להשמיד תדיר, במיוחד בעת הזו האיומים מבית ומחוץ.
פשוט אנחנו עסוקים מדיי בסיילים, בפחדים ובחיים הרגילים בהם הקטינו אותנו במקום להרים את קומתנו.
לנוכח המצב העכשווי בכל תחומי החיים, אסור להלחץ. צריך – להתרגש.
יש בכוחנו לשנות.
משהו עומד לקרות וכל אחד מאיתנו יקח בזה חלק, להכרעה טובה או להיפך.
בבקשה – תבחרו באופציה הראשונה.
אז מה עושים?
עוצרים.
מתבוננים.
חושבים.
צמים כדי לחיות מחדש. חיים שראוי לחיות. חיים של זהות אמיתית, מכבדת, מכילה, בעלת תקווה וחמלה.
קבוצה גדולה שחושבת זהה משפיעה על המחשבה/ תודעה/ אנרגיה של הקולקטיבית באופן שיוצר מציאות שונה (מחשבה יוצרת מציאות).
מה זה הרעיון הזה?
לא המצאתי.
זה רעיון שכבר הוכיח עצמו.
כשהמן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, באשמה שהם מפורדים ובשטויות ושנאה עסוקים, אסתר ביקשה "צומו עליי 3 ימים" וגם היא ונערותיה צמו.
גם לפני כ3 שנים ערכנו צום דומה במהלכו 2,000 איש צמו, יום ולילה, ללא נפגעים.
רגע, אפשר עוד פרטים?
בהחלט – זה אתר הצום, צום 3 ימים.
כמה אתם עכשיו?
למעלה מ-10,000 אנשים הצטרפו אלינו, תומכים מסכימים עוצרים מתבוננים מתאחדים.
חיים.
חיים שראוי לחיות. חיים של כבוד הדדי ובנייה מחודשת.
אני מתרגשת לקראת הבאות.
סוף סוף חיים של כבוד הדדי, חיים שראוי לחיות.
אם נצליח להפוך את המציאות – נחי'ה.
תצטרף אלינו, כי אם לא… מה נוכל לומר לעצמנו אחרי השואה?
א' – אוהל, ב' זה בית… כ' זה. ככה זה מתחיל.
האזעקות האלה נשמעות כמו צעקה עמוקה מתוך הלב: השם יתברך, נמאס כבר מעטיפות הגלות. זה כואב. כמה עטיפות על הקדושה. רבי נתן אומר שאם אתה חושב שהגעת כדאי שתסתובב לאחור ותתחיל לחפש בשנית. כנראה שטעית.
מעולם לא סיפרו לי שאפשר להתעלות רוחנית. לא בצורה שאבין לפחות. לא בחפץ לב. זוכרת עת שמעתי דברים כל כך סותרים. רצון לקבל כבוד ודחייה ממנו בו זמנית. הכלי נבנה תוך כדי כך.
לפעמים יש לאדם פיצול אישיות.
השקר כ"כ עבה פשוט כי יש דברים יקרים לשמור ולהגן עליהם.
הרב הנוכחי אומר שאין אבדן ברוחני. שהכל השתלשלות של השם יתברך בעולם. צריך לא להכנס לפאניקה באזעקות. שיש במי לבטוח ובמי להאמין. השם יתברך מוביל בעצמו את הטילים. זה נדמה כמו פתאום, אך נבנה בכל כך הרבה שנים. עלמא דשיקרה ממש. והוא עבה ממש.
על השולחן
בפאתי אוקראינה הקפואה הממוקמת בליבי יש מקום ללימוד הלכה. קיצור ש"ע ואנוכי זוכים לשעה של המתקה. עת ערב הגעתי עייפה ומנומנמת להלכות תפילין, ישובה בודדה על שולחן עץ בן 10 כיסאות פנויים. כל כך הרבה מקום. כל כך הרבה מה להספיק. איך והאם אני צריכה בכלל ללמוד הלכות תפילין? שבוע לאחר מכן, כמו נגלה לי בטעות- במקרה, ביוטיוב, שיעור של הרב על הנחת תפילין לפי הסוד. הבנאדם ממש הדגים הנחת תפילין בשיעור. בצניעות כ"כ רבה, פיזית. בלבוש עליון מלא. עבודת השם קרובה לכל אחד ואחד מאיתנו. בפשטות. בלי צורך ברב בשביל סגידה אלא על מנת לקיים הלכה "עשה לך רב". והסתלק מן הספק. מכל מקום בו יש לך ספק ביחס לעבודת השם. מכל מקום בו הרב כופה עלייך את דעתו. מכל מקום של פורענות וכפייה. קבוצה לוחצת. ניתוק מהעבר.
תפילה
אני מתפללת עלייך חברה יקרה שלי. שהשם יתברך ייתן לך דרך אמת לצאת מהרע אל הטוב.
ועולם כמנהגו נוהג ואזעקה לזעוק.
מתעוררת 