קטגוריה: לא מקוטלגת

סיפור רומנטי, כן

השם ממלא את העולם באהבה.
יש מי שמרגיש וכנגדו מי שעיניו עצומות לכך שחיים כאן רק עד 120שנה.
ניצני תחילה של חירות עמומה מתחילים במקום בו החיצוניות נשברת, קורסת אל עצמה והפנימיות מעמיקה רום.
הקדוש ברוך לא נמצא באיזה שמיים תכולים הרחק מכאן, אלא דווקא עמוק עמוק בליבנו פנימה.
הכל אחד,
כך מסתבר.
זו התחלה שעוד נדבר עליה בהחלט.


אנחנו נצחיים

הגוף זמני. הנשמה נצחית.
1.האם אשקיע מאות שקלים באיפור עכשיו? סביר להניח שלא.
2.האם אתאפר מדיי פעם?
אולי.
3.האם עליי לגור בחורבה?
אז זהו, שעליי להוות מקום מכבוד שתשרה בו קדושה. נצחיות. אהבה טהורה של כלל הבריות כולן, שהן אחד: הבורא שברא את הכל מתוכו ורק צמצם את התודעה של כל דבר.
4.אז מה זה בכלל אומר? האם להיות דוס שתקן זה הפתרון?
ננסה להסביר, האדם לא זוכר את זהותו. מי אתה אדם? אדם הראשון זכר שהוא אלוקי. אלוקות בצמצום התנהגותי. אדם מלשון "אדמה(אהיה דומה) לעליון".
מאז כל כך הספקנו לשכוח להזדהות עם הנצחיות. כיום אדם מזוהה עם עבודתו "אני מהנדס", עם גילו "אני עוד צעיר, החיים לפניי" עם המכונית שלו "אני בעלים של יגואר אספנות מודל 1967". מזוהה עם כל החיצוני לו.
רק מה הקטע? אלו בכלל לבושים.
רבינו אומר שהעולם זקוק להלבשות. אי אפשר לקלוט אור גדול מבלי לצמצם אותו קודם ולהסתיר ממנו את ההארה הגדולה.
בדיוק כמו ההסתרה על האדם. אפשר לגדל ילד ולומר לו שהוא אלוקי? לגלות לו שהפואנטה היא להזדהות עם הנשמה ולא עם הגוף? עם הרצונות לאיחוד ולא עם הרצונות להתכנסות עצמית ופירוד? לא בדיוק. יש ניסיונות לזה אך הם עדיין ליד, מאחר ואי אפשר להעביר דעת גדולה כזו מבלי לבוש של גיל, מגדר, מקום מגורים וכו.
בחב"ד מלמדים את הילדים שיש להם "נשמה אלוקית ונשמה בהמית" ושהם "חלק אלוק ממעל ממש". מה זה אומר?
מה זו אלוקות?
איך ולמה הכל נברא?
כך מגדיר זאת האר"י הקדוש בספרו עץ החיים.

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא… וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו (אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות…) והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא
ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית…"

שמעתי בשם רבינו שכל "דע" הוא השגה, קבלת תובנה מעולם האצילות. כלומר מעולם רוחני גבוה שאין בו פגמים. שבו גם העוונות נהפכים לזכויות.
"טרם" אינו מושג של זמן במובן של קודם ואחכ. אלא במובן תהליכי.
אז טרם האצלת ובריאת הנבראים היה אור אינסופ, הוא הקדוש ברוך הוא, אור עליון המתפשט בכל המציאות. היה לבדו ללא נבראים כלל. הכל היה מלא באורו, אור מלשון גילוי, כשם שאור בחדר חשוך מגלה איך נראה החדר. אינסופ מלשון אין לו סופים או מחיצות או גבולות או תבניות. כל יכול.
כלומר זו אקסיומה. הנחת יסוד בסיסית ביהדות: תמיד היה כאן מישהו ותמיד יהיה.
"עלה ברצונו". עניין חשוב ביותר: הוא יישות בחירית. הוא בחר לברוא עולם. הוא רצה לברוא עולם. למה??? כדי להוציא לאור, לגילוי, את שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו. כלומר לגלות ולהוציא מכח אל הפועל את הפוטנציאל שנמצא באינסופיותו. שלימות מלשון שלם ומושלם, כולל הכל: טוב ורע, מר ומתוק, טהור וטמא. מהמסטיק שדבוק לסוליית הנעל ועד לשן הזהב של מלכת אנגליה. הכל מכל כל.
פעולותיו: כל מה שאדם עושה כאן בעולם העשייה. שמותיו: רחום וחנון, ארך אפיים וכד. איך אפשר שזה יתגלה? אלא רק על ידיי שתהיה סיטואציה בה אדם נזקק לרחמי השם, מתגלה שהוא רחום וכד.
זו הייתה מטרת בריאת העולם. לגלות מציאויות באינסוף. כלומר- זה לא החיים שלנו. זה הפעולות שלו. הגיל שלו. היגואר שלו. האיפור שלו.
והוא יתברך צמצם עצמו, הרי מה זה לצמצם עצמו והוא אינו חומר? אלא צמצם את ההכרה האלוקית חובקת הכל שלו, ובמקום הצמצום, הוא כדור הארץ וסביבותיו, ברא אדם.
עכשיו, מה חומר הגלם לבריאת האדם?
אין זאת אלא הכרה אלוקית.
מחשבה
חושבת
של הבורא בעצמו.

אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?

נחזור להתחלה.
הזהות שלנו אלוקית.
אם השם ברא את הכל אזי הוא מתבונן מבעד לעיניים האלה. שותה את הקפה שגם הוא לבוש שלו ומתפלל לאינסופיותו שתתגלה בעולם. זו המשמעות של "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד ". אנשים חושבים שימותו. ואיך זה ייתכן אם יבולע המוות לנצח? אלא שמוות זה הפסק התפתחות רוחנית, וכך הנפטר ממשיך עם מה שצבר כאן. ואילו חיים נצחיים יש רק להשם יתברך, כלומר שהכוונה שיבולע המוות הוא שתהיה התפתחות רוחנית מתמדת, מצמצום קטן ודעת קטנה ועד להזדהות כלל אנושית ועולמית עם האלוקות. זה השם אחד, שכולם ידעו שהם התגלמות של האחד.

המשך הרשומה

מודעות פרסומת