ארכיון הבלוג

מתעוררת

כמעט חצות עכשיו, אבל לי זה לא חשוב.

הערב הבנתי, פתאום התנוצצה בי הנקודה. הסתכלתי לרחוק והבנתי , וכך לרגע אחד האירה בי הארת הרצון והרגשתי באמת. כמעט בכיתי באותו הרגע הקטן והמתוק הזה בו זה התחיל, אילמלא הייתי באמצע הרצאה עם בערך ארבעים אנשים ומה זה בעצם משנה?

התעוררתי. בקצב שלי, לאט לאט, בפולסים של עץ זקן שמתעורר ופועם פעם במאה שנה, הרגשתי את זה.

כל יום האדם מת עוד קצת , כך אמר הבעל שם טוב הקדוש או רבי נחמן או רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מה זה משנה, זו האמת. סוף סוף הצלחתי להבין שהזמן שלי כאן- רק מתקצר. אני את שלי אעשה, רק מלהסתכל על הנקודה הזו, שעוד מעט אני אחזור לבסיס האם וישאלו מה הבאתי. מה אספתי בימים שלי, בסיטואציות האנושיות, באסופת החיים הללו.

מה הבאתי ריבונו של עולם?, מה אני אוספת כבר עשרים ושש שנים, יום -יום, בכל ההרפתקאות האלה. מה אוכל להגיד על זה שלא הצלחתי להתעורר עד עכשיו, שלא ניסיתי בכלל?

כבר קיבלתי את המשימה ורק עכשיו אני רצה, את כל הדרך הזו שיכולתי ללכת באם הייתי מתחילה ללכת מזמן. אבל לא. לא הצליח אז.

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל"

שלא יתפחד כלל. הנשמה הגדולה של  רבי נחמן מברסלב הצליחה לאסוף אותי אליה ולהעיר גם אותי.

אבא, אני אוהבת אותך, אני בדרך, שלח לי הארה וחיבוק,

אני כל כך זקוקה לזה.
מי כמוך יודע.

לעצום את העיניים ורק להקשיב איך הלב רוטט למשמע המילים המתוקות הללו.
אני לא לבד יותר, אני בדרך הביתה.

מודעות פרסומת