א' – אוהל, ב' זה בית… כ' זה. ככה זה מתחיל.

האזעקות האלה נשמעות כמו צעקה עמוקה מתוך הלב: השם יתברך, נמאס כבר מעטיפות הגלות. זה כואב. כמה עטיפות על הקדושה. רבי נתן אומר שאם אתה חושב שהגעת כדאי שתסתובב לאחור ותתחיל לחפש בשנית. כנראה שטעית.

 

מעולם לא סיפרו לי שאפשר להתעלות רוחנית. לא בצורה שאבין לפחות. לא בחפץ לב. זוכרת עת שמעתי דברים כל כך סותרים. רצון לקבל כבוד ודחייה ממנו בו זמנית. הכלי נבנה תוך כדי כך.

לפעמים יש לאדם פיצול אישיות.

השקר כ"כ עבה פשוט כי יש דברים יקרים לשמור ולהגן עליהם.

הרב הנוכחי אומר שאין אבדן ברוחני. שהכל השתלשלות של השם יתברך בעולם. צריך לא להכנס לפאניקה באזעקות. שיש במי לבטוח ובמי להאמין. השם יתברך מוביל בעצמו את הטילים. זה נדמה כמו פתאום, אך נבנה בכל כך הרבה שנים. עלמא דשיקרה ממש. והוא עבה ממש.

על השולחן

בפאתי אוקראינה הקפואה הממוקמת בליבי יש מקום ללימוד הלכה. קיצור ש"ע ואנוכי זוכים לשעה של המתקה.  עת ערב הגעתי עייפה ומנומנמת להלכות תפילין, ישובה בודדה על שולחן עץ בן 10 כיסאות פנויים. כל כך הרבה מקום. כל כך הרבה מה להספיק. איך והאם אני צריכה בכלל ללמוד הלכות תפילין? שבוע לאחר מכן, כמו נגלה לי בטעות- במקרה, ביוטיוב,  שיעור של הרב על הנחת תפילין לפי הסוד. הבנאדם ממש הדגים הנחת תפילין בשיעור. בצניעות כ"כ רבה, פיזית. בלבוש עליון מלא. עבודת השם קרובה לכל אחד ואחד מאיתנו. בפשטות. בלי צורך ברב בשביל סגידה אלא על מנת לקיים הלכה "עשה לך רב". והסתלק מן הספק. מכל מקום בו יש לך ספק ביחס לעבודת השם. מכל מקום בו הרב כופה עלייך את דעתו. מכל מקום של פורענות וכפייה.  קבוצה לוחצת. ניתוק מהעבר.

תפילה

אני מתפללת עלייך חברה יקרה שלי. שהשם יתברך ייתן לך דרך אמת לצאת מהרע אל הטוב.

ועולם כמנהגו נוהג ואזעקה לזעוק.

מתעוררת

כמעט חצות עכשיו, אבל לי זה לא חשוב.

הערב הבנתי, פתאום התנוצצה בי הנקודה. הסתכלתי לרחוק והבנתי , וכך לרגע אחד האירה בי הארת הרצון והרגשתי באמת. כמעט בכיתי באותו הרגע הקטן והמתוק הזה בו זה התחיל, אילמלא הייתי באמצע הרצאה עם בערך ארבעים אנשים ומה זה בעצם משנה?

התעוררתי. בקצב שלי, לאט לאט, בפולסים של עץ זקן שמתעורר ופועם פעם במאה שנה, הרגשתי את זה.

כל יום האדם מת עוד קצת , כך אמר הבעל שם טוב הקדוש או רבי נחמן או רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מה זה משנה, זו האמת. סוף סוף הצלחתי להבין שהזמן שלי כאן- רק מתקצר. אני את שלי אעשה, רק מלהסתכל על הנקודה הזו, שעוד מעט אני אחזור לבסיס האם וישאלו מה הבאתי. מה אספתי בימים שלי, בסיטואציות האנושיות, באסופת החיים הללו.

מה הבאתי ריבונו של עולם?, מה אני אוספת כבר עשרים ושש שנים, יום -יום, בכל ההרפתקאות האלה. מה אוכל להגיד על זה שלא הצלחתי להתעורר עד עכשיו, שלא ניסיתי בכלל?

כבר קיבלתי את המשימה ורק עכשיו אני רצה, את כל הדרך הזו שיכולתי ללכת באם הייתי מתחילה ללכת מזמן. אבל לא. לא הצליח אז.

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל"

שלא יתפחד כלל. הנשמה הגדולה של  רבי נחמן מברסלב הצליחה לאסוף אותי אליה ולהעיר גם אותי.

אבא, אני אוהבת אותך, אני בדרך, שלח לי הארה וחיבוק,

אני כל כך זקוקה לזה.
מי כמוך יודע.

לעצום את העיניים ורק להקשיב איך הלב רוטט למשמע המילים המתוקות הללו.
אני לא לבד יותר, אני בדרך הביתה.